<h1>העיטור אות ק' קיום</h1>
<h2>דף ג.</h2>
גרסינן בסוף פרק האשה שנתארמלה (כ"ח.) אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי והוא הדין לקרובים ולרחוקים אף על גב דלא שכיחי ולית להו אימתא דומיא דאחיו ואמר רב הונא בריה דרב יהושע והוא שיש גדול עמו דכיון דקיום שטרות דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן. ומסתברא דמתניתין אפילו במקום דאיכא ערעור היא ושמע מינה דאפילו הכי מדאוריתא כשר ומדרבנן הוא. והא דאמרינן (גיטין ג'.) בדין הוא דקיום שטרות לא בעי, אפילו במקום ערעור קאמר ורבנן אצרוך אפילו במקום דליכא ערער. ודאמרינן התם חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה בעדים הוא דקאמר הא שלא בעדים אינו יכול לפוסלו מדאוריתא דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין ורבנן הוא דאצרוך אפילו במקום דליכא ערער כגון הנפרע שלא בפניו וזולתו דהא המביא גט ממדינת הים ליכא ערער ובעינן בפני נכתב ובפני נחתם במקום קיום שמע מינה כדאמרן. והא דגרסינן בירושלמי (פ"א דגיטין ה"א) אילו המביא שטר מתנה ממדינת הים שמא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הכי פירושא כלומר וכי הצריכו בפני נכתב ובפני נחתם ולא הצריכו קיום הרי הצריכו קיום. ואף על גב דהמביא גט בארץ ישראל לא צריך משום עגונא אקילו בה רבנן אבל בקיום שטרות דעלמא אפילו באותה מדינה צריך כדגרסינן התם (גיטין ח':) עבד שהביא את גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך מהו ואמרינן בשלמא עצמו קנה מידי דהוה אגט אשה נכסים לא נקנו מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא. שמע מינה אפילו במקום דליכא ערער אפילו שכיחי עדים בעינן קיום מדרבנן וכן הלכתא. וצרפתי אמר בדאיכא ערער דאוריתא בעי קיום, ובמתנה היכא דליכא ערער לא בעינן קיום. ופירוש דירושלמי וכי במתנה צריך קיום אלמא במתנה לא צריך קיום. אבל בשטרי הלואה ומכר דאינון חובה ללקוחות טענינן.
כתב רבינו האי קבלה בידינו "אם יש עדים שהוא כתב ידם" (כפה"נ הכוונה למתני' כתובות י"ח:) אף על פי שלא ראו כשחתמו "או כשכתב ידם יוצא ממקום אחר" וזה דומה לענינו אין נאמנין לפסול. והיינו דאמרינן בגיטין (ג'.) התם יודעין אנו הכא בפנינו שמע מינה סתם קיום לא בעינן בפנינו ומדגרסינן התם אטו התם אי אמרי בפנינו מי לא מהימני שמע מינה לא שנא יודעין אנו לא שנא בפנינו כשר.
<h2>דף יט:</h2>
גרסינן בגיטין במה דברים אמורים בגיטין אבל בשטרות אם יודעין לקרות ולחתום חותמין ואם לאו אין חותמין וכן הלכתא. ומסתברא דאי מקרי להו תרי דידעי למקרי במסיחין לפי תומן כדאמרינן בשטרא פרסאה חותם. והלכך היכא דחתימי סהדא בשטרא ולא קיימא לן אי ידעי למקרי או לא בחזקת כשרין קיימי ומקיימי ליה בי דינא ומגבינן ביה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. ואי קים לן דלא ידעי למקרי אף על גב דמסהדי אחתימות ידייהו דייקינן בסהדותא על פה אי מכוון אשטרא מקיימינן ליה כדכתבינן לעיל והכין כתבי רבוותא. והא דאמרינן בשטרא פרסאה והא לא ידעי למקרי דוקא בשטרא פרסאה אבל דידן חזקה דידעי. ודוקא דליתינהו קמן אבל איתנהו קמן בדקינן להו אי אמרי אנן אקרינן ליה למאן דידעי למקרי סמכינן עלייהו ואי לא לא דהא אמרינן דוקא רב נחמן (וספרי) [וספרא] דדייני אבל רב נחמן וספרא אחרינא אי נמי (ספרי) [ספרא] דדייני ואינש אחרינא לא. גרסינן בפרק שני דייני גזירות (ק"ט:) הדיינים חותמין אף על פי שלא קראוהו ואין העדים חותמין אלא אם כן קראוהו. ירושלמי (פ"ט דגיטין ה"ח) רב אמר הדיינים חותמין אף על פי שלא קראוהו אבל אין העדים חותמין אלא אם כן יודעין לקרות יבא עלי אם עשיתיה מימי. אמר ר' חגי קומי ר' יוסי הכין לא אתא קומי רב כתב יוני מן יומוי וקיימיה בחתימו מתניתין פליגא על רב גט שכתבו עברית ועדיו יונית יונית ועדיו עברית כשר פתר לה בשהיו יודעין לקרות ולא היו יודעין לחתום או שהיו יודעין את שניהם וחתמו באיזה מהן שרצו. רב אמר צריכין הדיינים לכתוב אישרונוהו וקיימנוהו במעמד פלני ופלני למה כדי שלא יהו מצויין להזמה מעתה אפילו באיזה יום ובאיזה שעה ובאיזה מקום גזר דין נפק מן קומי רב ולא הוה כתיב הכין.
<h2>דף כו:</h2>
והא דאמר רב פפא האי אשרתא דדייני דכתיבא מקמי דליחזו סהדי חתימת ידייהו פסולה ליתיה כדאמרינן בפרק הכותב (פ"ה.) ובפרק כל הגט (כ"ו:) דלמיחזי כשקרא לא חיישינן. ואיכא לעיוני הא דאמרינן (ב"ק ע'.) לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה משום דמחזי כשקרא. ודאמרינן בגט פשוט (קע"ב:) אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו סתמא משום דמחזי כשקרא אי דמיא להאי אי לא.
<h2>דף לו.</h2>
ומסתברא דהיכא דמכירין רוב החתימה של שמו או של שם אביו כשר ואינו צריך שיכיר כל אות ואות דהא (גיטין ל"ו. וש"נ) רב הושעיא חתים "עין" ורב חסדא "סמך" שמע מינה שבאות אחת נכרת החתימה. ובירושלמי (פ"ט דגיטין ה"ח) נמי גרסינן ר' אבהו חתים "אלף" והכל לפי עדות המכירין שדומה להם.
